השעה כעת היא 16:04      23.7.2019
עמוד ראשי > חדשות > למה לא סיפרת לי שאחותך יפה ממך?
למה לא סיפרת לי שאחותך יפה ממך?
סקוטרמן

 היסטוריה: "למה לא סיפרת לי שאחותך יפה ממך?"

מאת:סקוטרמן, פול גז.

אינוצ'נטי דחה את רעיון הקטנוע הסגור והנקי ולבסוף מצא את עצמו מחקה את אותו רעיון בדיוק; סקוטר מביא את סיפורה של המתחרה הגדולה בווספה המיתולוגית - הלמברטה
 

עסקי ברזל

פרדיננדו אינוצ'נטי נולד בשנת 1904 לאב שהיה נפח במקצועו. האב ראה ברכה בעמלו והפך לאדם אמיד. פרדיננדו, בגיל 18 ולאחר שסיים את לימודיו הטכניים, פתח גם הוא עסק לייצור מוצרי מתכת.

אותו פרדיננדו חשב בגדול. בגיל 31 כבר היה בעליו של מפעל גדול לייצור צינורות פלדה המבוססים על טכניקה חדשנית אותה פיתח בעצמו. בראשית שנות הארבעים מספר המועסקים במפעליו השונים התקרב ל-10,000 איש. הוא עצמו היה לאדם עשיר, מאד עשיר. מפעלו במילאנו היה ממוקם על יד נהר קטן ששימש לקירור תנורי המתכת. הנהר שנקרא למברו העניק למפעל את שמו – למברטה.

אולם המלחמה הרסה את תכניותיו. בסופה לא נותר ממפעליו אלא הריסות וכמויות רבות של חומרי גלם וצינורות. אינוצ'נטי לא בזבז זמן והחל בתכנית לשיקום המפעלים. הוא בנה אסטרטגיה שנשענה על שלוש רגליים:
א. התמקדות בטכניקות לחישול מתכות, במטרה להציע מתכת איכותית כחומר גלם
ב. עיבוד מתכות בשיטות מטאלורגיות מתקדמות לתעשייה
ג. ייצור כלי רכב שיענה על הצורך בתחבורה פרטית, זולה ומותאמת לתשתית ההרוסה

מבין מטרות אלו, האחרונה היא המעניינת אותנו, ולמען האמת עד מהרה הפכה גם לכיוון העיקרי בו התמקד אינוצ'נטי ובו גם השקיע את מרב מרצו.

ההחמצה

בחפשו אחר רעיון שיענה על הצורך בתחבורה בסיסית וזולה, חבר אינוצ'נטי למהנדס אווירונאוטיקה בשם קורדינו ד'אסיניו. אותו ד'אסיניו תכנן כלי רכב מהפכני דאז שנועד לספק תחבורה בסיסית וזולה. ד'אסיניו, אשר שנא אופנועים ובז להם, תכנן רכב דו גלגלי שהיה ההפך הגמור מאופנוע. היה זה רכב בעל שלדה אחודה, אשר תוכנן מסביב לרוכב ולא להפך. הכלי היה סגור באופן שכיסה את המכניקה והותיר מראה נקי שהגן על הרוכב מלכלוך ומשמן. המעטפת הקדמית סיפקה הגנה מפני מזג-האוויר והשאירה את בגדי הרוכב יבשים ונקיים, והרצפה השטוחה סיפקה מקום לרגלי הרוכב. הרכב תוכנן עבור רוכבים ללא הבדל מין, לרבות נשים לבושות שמלות ונערות בחצאיות (ועל כך - תודה לך ד'אסיניו).

קורדינו ד'אסיניו והווספה הראשונה

 

ד'אסיניו ואינוצ'נטי נפרדו בסופו של דבר בחוסר הסכמה כיוון שזה האחרון התעקש לעשות שימוש בצינורות הפלדה השוכבים במפעליו ההרוסים, בעוד הראשון התעקש על מבנה השלדה האחודה. בסופו של דבר מכר ד'אסיניו את הרעיון שלו לאנריקו פיאג'ו. הלה אימץ את הרעיון והציג את הווספה. השאר, כמו שנהוג לומר, זה כבר היסטוריה.

פשטות

את ההשראה לרכב הפשוט והזול אותו ביקש לייצר, שאב לבסוף אינוצ'נטי דווקא מתכנון שמקורו בארה"ב עוד לפני המלחמה. חיילי בריטניה וארה"ב עשו במהלך המלחמה שימוש נרחב בכלים דו גלגליים של יצרן בשם קושמן. במבט לאחור ניתן לראות בכלים הללו את מבשרי הולדתו של הקטנוע. כלים אלו היו פופולריים בזכות יעילות, פשטות ועמידות - בדיוק התכונות הנדרשות לכוחות ה'מארינס' או הצנחנים שהתמודדו עם הצירים ההרריים הקשים של איטליה. זה היה גם מה שראה אינוצ'נטי בחזונו. רכב פשוט לייצור, זול לקנייה ולאחזקה ובעל שימושיות גבוהה.

בשנת 1947 מציג אינוצ'נטי את הרכב החדש מתוצרתו - למברטה מודל A. התכנון היה פשוט ביותר. צינור מתכת מכופף שימש כשלדה אשר התפצלה בחלקה האחורי לזוג צינורות העוטפים את כל ה"גשאפט" המכני שהיה תלוי עליהם בצורה גלויה. מעליהם הונח המושב. התוצאה הייתה משהו שנראה כאב הקדמון והמאוד פרימיטיבי של הזומר לבית הונדה.

מודל A היה להצלחה. מרכיביו הפשוטים ועלות היצור הזולה היו בדיוק התכונות הדרושות לאותו זמן. אינוצ'נטי היה תעשיין בכל רמ"ח איבריו. הוא חשב בגדול ובהיקפי יצור עצומים. על מנת להגיע לאיזון נדרש המפעל לייצר כ-150 קטנועים ביום, בעוד שהיקף הייצור בפועל עמד על כ-70 קטנועים בלבד. באיטליה שלאחר המלחמה לא היו חסרים קשיים, ציוד ייצור, בעלי מלאכה ומעל הכול - הון להשקעה.

דגם A: "התכנון היה פשוט ביותר"

 

בין הצינורות ולפני הגלגל הורכב מנוע דו-פעימתי בנפח 123 סמ"ק אשר חובר ישירות לגלגל האחורי עם תיבת שלושה הילוכים. למרות שהמפעל היה רחוק מאיזון כלכלי, אינוצ'נטי שכלל ופיתח את הקטנוע ללא ליאות. הביקוש לקטנועים באיטליה רק התגבר ואלמלא הקשיים בייצור, היה מסוגל אינוצ'נטי אף להכפיל את המכירות. הלוואה אותה גייס מפעל למברטה מבנק אמריקאי אפשרה להתגבר על הקשיים ולעבור לייצור ההמוני אותו ראה אינוצ'נטי בחזונו. עד תום 1948 מיוצרים במפעלי למברטה 10,000 קטנועים. אינוצ'נטי זונח לחלוטין את תכניותיו האחרות לחידוש מפעליו ומתמקד בייצור ופיתוח הקטנועים.

דגם A הציע תחבורה בסיסית בלבד, ללא מתלה אחורי ורק כריות גומי אשר שימשו כמתלה קדמי. המושב היה פלטת מתכת מצופה בעור. בשנת 1948 מציע אינוצ'נטי את מודל B אשר היה פיתוח של הדגם הקודם ובעיקר הציע איכות חיים משופרת. מתלים אמיתיים מלפנים ומאחור, גלגלי "8 במקום "7, קפיצים למושב ועוד פינוקים שהנעימו את חיי המשתמש. הביקוש הגובר הביא לגידול מתמיד בהיקפי הייצור והמפעל החל לראשונה להרוויח. הביקוש לא הוגבל לאיטליה בלבד אלא היה כלל עולמי. אינוצ'נטי, שלא היה מסוגל לענות על הביקוש הגדול, מכר זיכיונות לייצור למברטות למפעלים מסביב לגלובוס, החל מצרפת וגרמניה וכלה בארגנטינה וברזיל.

"הרכב תוכנן עבור רוכבים ללא הבדל מין, לרבות נשים לבושות שמלות ונערות בחצאיות (ועל כך - תודה לך ד'אסיניו). "

 

הדגמים הראשונים A ו-B בהחלט ענו להגדרה של תחבורה בסיסית, ובעולם המתאושש מחורבן המלחמה זה היה מספק. אולם קשה היה לראות בלמברטה חידוש או קונספט מהפכני מהסוג שהוצג על ידי פיאג'ו, היריבה הגדולה עם אותה הווספה. אלא שאינוצ'נטי ידע דבר או שניים על שיווק. למרות שהביקוש לקטנועים גדל באופן מתמיד, הוא לא שכח לעבוד גם על תדמית המותג. למברטה התחרתה במרוצי קטנועים ורצף הניצחונות על פיאג'ו בשנת 1950, תרם את חלקו המכובד לגאווה במפעל ולהחלטה לייצר אופנוע ספורט ממוקד. בשנת 1951 מציגה למברטה אופנוע 250 סמ"ק ממוקד למסלול עם מנוע טווין המפיק 30 כ"ס. אותו אופנוע התחרה למעשה תחרות ישירה כמעט, במוטו-גוצי הגדולה ששלטה אז בשוק האופנועים האיטלקי, שכמו שאר היצרנים האיטלקיים - לא בחלה גם בייצור קטנועים. אופנוע זה היה בין החריגים הבודדים לבית למברטה שהיו אופנועים ולא קטנועים.

יותר

ככל שאירופה מתרחקת מהמלחמה, כלי תחבורה בסיסי וזול כבר אינו מספיק לענות על הצרכים. הביקוש למוצרים של למברטה עודנו חזק ויציב, אבל פלח השוק היכול להרשות לעצמו ומבקש יותר משני צינורות האוחזים מנוע, מיכל דלק, תא כלים, וקופסת אחסון, הולך וגדל. השינויים בטעם הקהל מביאים את למברטה להציג את דגם ה-C, שבכל המובנים נתן יותר מאשר דגם ה-B. השינוי הבולט היה בשלדה, שלא התפצלה לשני צינורות בחלקה האחורי אלא כללה צינור מכופף יחיד שעבר מהמזלג הקדמי עד לזנב, שם היה תלוי לו הגלגל הרזרבי. מתחת לצינור מורכבים המנוע, מיכל הדלק, תא כלים וכמובן קופסת ארוחת הצהריים הקבועה. מעל הצינור הורכבו כיסאות הנוסעים. דגם זה זכה לפופולריות רבה באיטליה ובשווקי הייצוא. לאינוצ'נטי לא הייתה כל בעיה לעמוד ביעדי הרווחיות של המפעל – 300 יחידות ליום.

דגם B

 

עם הדגם הוצגו גם מספר רב של אביזרים בתוספת תשלום, אם על ידי המפעל עצמו או על ידי יצרנים חיצוניים, שהעניקו לכל למברטה מגע אישי. הביצועים של הכלי היו מכובדים; מנוע ה-123 סמ"ק הפיק כמעט חמישה כ"ס שאפשרו למחט הספידומטר (בתוספת בתשלום) לעבור את המספר 70 קמ"ש. צריכת הדלק הייתה מעולה ועמדה כל כ-50 ק"מ לליטר. אולם לאחר הכול, נשארה הלמברטה בכל-זאת כלי בסיסי למדי עם מכאניקה חשופה, פשטות ועיצוב תעשייתי (ולא במובן החיובי של המילה). כל אלו לא אפשרו ללמברטה לקחת את הנתח שביקשה לעצמה בביקוש הגואה לקטנועים. אמת המידה בשוק הוכתבה על ידי הווספה. יצרנים איטלקיים - אך לא רק - חיקו את צרותה, הוסיפו נפח והספק, אביזרים, והציעו קטנועים מסוגננים שהיו יותר מאשר תחבורה בסיסית בלבד.

לא ניתן היה להתעלם מהשינויים העוברים על השוק. הקהל האירופאי יכול היה להרשות לעצמו יותר ויותר, וגם אינוצ'נטי רצה לקחת חלק בחגיגה. דגמי ה-C וה-D (שהיה למעשה דומה מאוד לדגם C) הולבשו במחצלות פח מעוגלות שחיפו על החלקים הפנימיים החשופים לעין כל. הכיסוי הגן על המשתמש מהזוהמה ומהרעש שבקע מהמנוע. מלפנים הורכב לוח פח ששימש כמגן. התוצאה נראתה כמו ווספה - בדיוק אותו קונספט שדחה אינוצ'נטי לפני מספר שנים. דגמים אלו קיבלו את הסימול LC/LD, כאשר האות L מסמלת את המילה האיטלקית Lusso – "לוקסוס". מודל D לקח את הקונספט עוד צעד קדימה נוסף והציע אבזור רב ובמחיר תחרותי.

במקום המראה הגס שהיה סימן ההיכר של דגמי למברטה הראשונים, מעתה יהיה זה העיצוב המסוגנן והמעודן המאפיין הבולט של הלמברטות, וכוח השכנוע העיקרי מול קהל המחפש סגנון חיים. למברטה המשיכה אמנם והציגה את דגמי ה-E וה-F ששמרו על המאפיינים הקודמים של הכלים הבסיסים והזולים, אך במהרה הופסק ייצורם ולמברטה התבססה על הקטנועים המסוגננים מדגמי Li, דרך ה-TV העגלגלה, ה-SX המוארכת בעלת העיצוב המחודד, ועד ה-GP.

"במקום המראה הגס שהיה סימן ההיכר של דגמי למברטה הראשונים, מעתה יהיה זה העיצוב המסוגנן והמעודן המאפיין הבולט של הלמברטות,"

 

אינוצ'נטי, אשר רק לפני כשבע שנים דחה את התכנון של ד'אסינו לבניית קטנוע מהפכני, מצא את עצמו מתמודד עם פיאג'ו בניסיון לייצר ווספה שתהיה יותר מוצלחת מהמקור. הווספה והלמברטה התחרו ביניהן כמעט מסביב לכל גלובוס, כאשר ווספה מביאה את הפשטות והמחיר הזול, ודווקא למברטה מדגישה עיצוב, איכות ואבזור.

סוף דבר

הצמיחה הכלכלית המהירה של שנות השישים הביאה קהל חדש. קטנועים הפכו לסמל נעורים שהורים יכלו לרכוש עבור ילדיהם. הלמברטה וגם הווספה הפכו לכלים של סגנון חיים. הלמברטה זכתה להופעות בסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע כסמל של תקופה. קהל זה אפשר לאינוצ'נטי להתגבר על המשברים שפקדו את מפעלי האופנועים, אך בסופו של דבר גם למברטה נכנעה לירידה בשימוש ברכב דו גלגלי ולמעבר למכונית. מפעלי אינוצ'נטי נמכרו לבסוף ללילנד הבריטית, אשר הסבה את קו הייצור והשתמשה בכוח האדם לייצור גרסה איטלקית למיני מיינור הבריטית. הזכויות לשם למברטה, כמו גם פס הייצור עצמו, נמכרו לממשלת הודו שהקימה בבומבי מפעל שהמשיך לייצר למברטות עד שנת 1998.

 

 

 

תודה לפולגז ולסקוטרמן!