השעה כעת היא 16:49      23.7.2019
עמוד ראשי > חדשות > סיפור קצר של ווספאי צעיר
סיפור קצר של ווספאי צעיר
קובי (קוף על ווספה)

לפני כחודש הכנסתי מודעה למכירת הווספה שלי...

עברו כמעט שלוש שנים מאז נפגשנו, חבוטה ומאובקת בהרצלייה, דחפתי אותה לתוך קנגו והבאתי אותה לבית חם ואוהב בצפון הרחוק. פרקתי אותה (זה היה החלק הקל כמובן..) והתחלתי להסיר את כל החלודה שהצטברה ב40 שנותיה. מסור שיוף, נייר זכוכית, ניקוי חול.. נשמנו הכול ביחד. זו היתה תקופה של חורף ואנחנו במחסן, בלילות, בימים, עושים רעש לשכנים.. חבר של אבא, ווספאי ותיק חנך אותי וליווה, עזר עם המנוע ועם חלקים בכל התקופה (תודה שמוליק).
ואז יום אחד, משבר.
בוקר, נכנסתי למחסן מהדלת הצדדית, משהו קרה. הדברים לא הסתדרו לי בעיניים כמו שהייתי רגיל. לא רציתי להעלות את האופציה אפילו במחשבה, בשלושה צעדים מהירים עברתי את הארון שהסתיר את המוסך הקטן.. ואכן , חשכו עיני.
פריצה. האופנוע שלי נגנב.
כל חיי אני חולם על אופנועים. לקחו לי אותו והרי הספקנו כ"כ מעט.. לקחו אותו ואת כל הכלים, כולם, לא השאירו מברג, בורג, בירגון.. בני בליעל ארורים. עקבות הבוץ שלי צמיגי השטח העבים הובילו אותי אל מחוץ לחצר, ונעלמו..חזרתי למחסן המום. בצד עמדה, מבויישת קצת, ווספה סופר 1969 שלי. "למה אותו??" צעקתי בשקט. "למה לא אותך??" "גנבים מטומטמים, לא יודעים להעריך יצירת פאר. פריט לאספנים. 100 שנה של מוטוריקה שעדיין נוסעת.." ימים של צער עברו עלי.
מאז חזרתי לחלום על אופנועים. סיימתי את הווספה, ניגשנו לטסט. הסתובבנו קצת בעיר הקטנה. לפני כחודש הכנסתי מודעה. העדפתי שלא למכור, רק רציתי את האופנוע שלי בחזרה. לא ידעתי בכלל כמה לבקש.. כמה מבקשים על דבר כזה?? כל הימים והלילות במחסן.. והיא, קטנה, עדינה, לא מפלץ בהמי עם צמיגים בשרניים. ראיתי אנשים מצלמים אותה ברחוב! מחייכים, צוחקים, ואני חשבתי על אופנועים..
לפני שבוע החלטתי שדי. יוצאים מהדיכאון הזה, חוזרים לחיות. ניסע ולא נפסיק. אני והווספה. נגיע עד חיפה, נטפס עד הקצה של הכרמל, ככה עם 8 אינטש מסכנים, כן! ואופנועים יעקפו אותנו בדרך וילגלגו, לא אכפת לי! מלאתי דלק, בדקתי אויר בצמיגים, חיזקתי כמה ברגים. יצאנו. מזג אויר נפלא. רוח בפנים וחיוכים מכל עבר. כביש 68 נהיה אוטוסטראדה משוגעת, ואנחנו רועדים אבל נחושים. כביש דורי, עלייה ארורה, נגמרת, בלי שיעול, בלי מצמוץ של המנוע. מרכז זיו, מחוז ילדותי, אני נעצר לנשום. איפה כל הילדים, כל החברים שלי, שעכשיו יראו את זה..
שועטים אל עבר הכרמל, רוממה, דרך פיקא, מרכז חורב בפול ספיד.. כובשים את הפסגה! סיבוב ניצחון על ציר מוריה, כל הפאבים שישבנו. מקדש הבהאים, תמונה עם הנוף שהחבר'ה בבית יאמינו, שאני אאמין.
הדרך חזרה הביתה מחויכת, לא אכפת לי מה יקרה עכשיו. בכניסה לעיר, בצומת, 400 מטר מהבית, הווספה נעצרת. נגמר הדלק.. לא ידעתי את עצמי מרוב אושר. הוצאתי את הבקבוק תערובת הקטן שדחפתי בתוך הכנף ונתתי לצמאה שלי לשתות. חזרנו הביתה, אלופים.
אני רוצה להתנצל בפני הווספה שלי, שהחל מאותו טיול זכתה לשם "זיוה" ,על שם אותו מרכז בנווה שאנן  בו גדלתי (וגם שמה של הקבוצה שלי בתנועת הנוער).
לא מוכר אותך. לא מחליף. אופנוע יהיה מתישהו. לא במקומך.
קובי (קוף על ווספה).