השעה כעת היא 16:12      23.7.2019
עמוד ראשי > חדשות > לרוץ עם האופנוע, זכרונות מפיאג'ו סי
לרוץ עם האופנוע, זכרונות מפיאג'ו סי
אמיר קרביץ/איש עם וספה

לרוץ עם האופנוע, זכרונות מפיאג'ו סי

כל דבר בחיי היום יום שלנו הוא יחסי. במבט לאחור, נוסטלגיה יכולה לצבוע כל אירוע בלתי משמעותי בעליל, לממש חורץ גורלות. מנגד, במבט נוסטלגי לאחור, לעיתים אירועים שנראו ממש מדהימים, נראים פתטיים, אבל הם שלנו, וחלק מאתנו.

 

כך לדוגמא "תורת היחסות" הזו עוזרת לי בזכרונות שלי מהווספה הראשונה שלי – הפיאג'ו סי. עד כמה החייים הם עניין יחסי, למדתי באמצעות אותו אופנוע פשוט, שנת 86', שרכשתי בכיתה י"א בתיכון בת-ימי מסוים (הוא היה בצבע כחול – למי שמעוניין להשלים את התמונה וזה לא שהיה מגוון צבעים כל כך גדול לדגם).

 

כאשר לאף תלמיד עדיין לא היה רישיון נהיגה, הרי שאני, רוכב קטנוע עצמאי, קטפתי את תואר ה"קול" של השכבה. רק אני יכולתי להרכיב חבר בדרך לבית הספר (למרות האיטיות המחפירה), רק אני יכולתי לבצע שליחויות, לעבוד ולהתפרנס. כולם עוד קיבלו טרמפ מאבא או הגיע באוטובוס דחוס עד אימה ואילו אני החניתי מחוץ למבנה בית הספר תוך שאני תופס בכוונה את החניה של המורה להיסטוריה. רק כדי שהוא ייכנס לכיתה, ויכריז: “מי חונה בחניה שלי?” ואני אוכל לקום ולהזיז את הטוסטוס האימתני.

 

אסור לשכוח שבאותם ימים, התחרות של פיאג'ו סי בתחום הקטנועים האוטומטיים, היתה עלובה למדי. היה איזה קטנוע של דיאלים (שאני כופר באמנותי כאשר אני חייב להודות שהוא נראה היה יותר כמו אופנוע מאשר ה"אופניים" האלו של פיאג'ו סי), וזהו. עם "מגוון" כזה בשוק, ברור שבחרתי בתוצר של פיאג'ו, במה שהתברר כבחירה לחיים.

 

אבל כאמור הכל יחסי. רק חלפו מספר חודשים וכבר הצליחו חברי להוציא רישיון נהיגה על מכונית. לפתע זה לא היה קול כל כך לראות חבר בסובארו ג'אסטי חדשה שאבא קנה לו בעוד אני מנסה שוב ושוב להתניע את הפיאג'ו סי שלי – בריצה כמובן. החברים יושבים בפורד קורטינה וצוחקים בזמן שאני מתניע בדחיפה – או לפחות מנסה.

 

הנחמה היחידה שלי היתה שהיה אופנוע אחד קשה יותר להתנעה בשבכה שלי: היה זה פיאג'ו סי שנת 82' של בחורה אחת שהתעקשה כמוני. אני הייתי רץ כ-100 מ' לשם התנעה והיא 200 מ', יחי ההבדל הקטן. וכן, אני יודע שיש כאלו שהתניעו תוך 2 מטרים, אצלי היתה בעיה שככל הנראה הייתי עצל מדי מכדי לפתור.

 

פתאום האופנוע שלי לא היה מפתיע בכלל. אם לא די בכך, פגשתי חוכמולוג אחד שאבא שלו כנראה עבד במשרד הרישוי שהודיע לי שאני בכלל לא רוכב על קטנוע אלא על "אופניים עם מנוע עזר"...

 

בנקודה נוספת, שוב תוקפת אותנו תורת היחסות: מתחרים נוספים על תואר "קול השכבה" הגיעו לפתע מאלו שהלכו בגדול ורכשו לעצמם סוזוקי W או X בנפח 50 סמ"ק. לפתע, הם הגיחו מהסיבוב בדרך לתיכון, מעבירים הילוכים בשחצנות ומזנקים מעל באמפר תוך שהם משאירים אותי לתדל בתחנות היחידות שהחזיקו את התערובת.

 

אבל אני נשארתי נאמן לפיאג'ו סי שלי, ומכרתי אותו רק בגלל גיוסי לצבא ורק משום שלא חשבתי שהמפקדים יראו בעין יפה שאני מנסה לעשות מסע כומתה תוך כדי שאני רכוב על אופניים עם מנוע עזר (הסי נמכר לחבר, שמכר לאחר ומאז נעלמו עקבותיו. הלוואי שהייתי מוצא אותו היום, אולי זרוק באיזו חצר, אולי עדיין משמש מישהו).

 

חיכיתי זמן רב עד לאחר הצבא, עד שאוכל להצטייד ב"אחות הגדולה" של הסי, הווספה האמיתית. עכשיו בואו נראה מי צוחק על מי...החבר מהתיכון שקנה מרצדס ועומד בפקק ביציאה מאיילון או אני שחולף על פניו עם הווספה שלי...