השעה כעת היא 16:08      23.7.2019
עמוד ראשי > חדשות > צער בעלי וספה
צער בעלי וספה
אמיר קרביץ/איש עם וספה


כל ילד אוהב בעלי חיים, יש גם ילדים שחולמים שיום יבוא ויהיה להם סוס. לרוב אלו חלומות של ילדים עירוניים שהמקום היחיד שלהם להחזיק סוס הוא בממ"ד של דירת 3 החדרים בה הם גרים עם הוריהם.


גם אני הייתי ילד כזה. הבעיה היתה, שהפעמים היחידות בהן זכיתי לראות סוס בשידור חי, היו כאשר האלטע זאכנים עברו ברחובות בת-ים. העגלות שלהם היו רתומות למה שהיה אמור להיות סוס, אבל למעשה היו צל של עצמם. סוסים מוכי זבובים, רזים ומזים. כאב הלב שחשתי כאשר ראיתי את הסוסים לכאורה האלו, היה גדול. רציתי להציל אותם, לגאול אותם, להיות סופר סוס אבל לך תתעסק עם אלטע זאכן מיפו...


נער הייתי וגם בגרתי, וכיום אין כמעט סוסים מוכים רתומים לרוכב מכה, אבל עדיין, עבורי ואולי גם עבור אוהבי וספות אחרים, קיימת תופעה דומה. כל מי שנוסע ברחובות תל-אביב מכיר אותה. את הסוס המוכה מחליפה וספה מוכה, מסכנה לא פחות. את תפקיד האלטע זאכן מקבל שליח. כן, אותם אלו מחברות השליחויות.


אני מביט בווספות האומללות האלו, שהיו פעם פאר היצירה האיטלקית שיצרו ממפעלי פיאג'ו בפונטדרה ואני לא יכול שלא לרחם עליהן. השליחים, בדיוק כמו אנשי העגלות עם הסוסים, מתעללים בווספות האלו ודוחפים אותן עד קצה גבול היכולת שלהן. וכן, גם וספה, כלי אלומתי, יש לה גבול. היא תמות מתישהו (למרות שזה ייקח לה הרבה יותר זמן מאשר לדוגמא קימקו מוכה).


אני מביט בשליחים האלו ובווספות ואני רוצה לגאול אותן. לקחת אותן לאיזה חבר מועדון וספות שיתנהג אליהן כמו שצריך וייתן להן עוד כמה שנים טובות ופיצוי רב על חוסר הכבוד שהיה מנת חלקן.


כמו כלבי הגרייהאונד שפורשים מחיי המירוצים. באנגליה מחפשים להם בית שיקבל אותם לשנים האחרונות שאחרי השירות ובטרם ייצאו למסע הגדול של החיים – אל העולם הבא. כמו כלבי נחיה שעשו את שלהם ומקבלים משפחה אוהבת לעת זקנה. כך גם הווספה ראויה לכבוד אחרון.


אני עומד עם הווספה שלי לצד וספה אומללה כזו עליה רוכב שליח ואני מרגיש שהווספה שלי שולחת גם היא מבט נוגה ומרחם על אחותה המוכה לידה. היא מאחלת לה בעלים נעימים יותר בעתיד.


נפל בחלקי הכבוד לרכב על וספה שהיתה שייכת לאותו אדם – אינסטלטור – שהיה הבעלים האוהב שלה במשך 30 שנה. אני לא מכיר אותו אישית, אבל לפי הווספה שלו, אני יודע שהוא היה אדם טוב ואוהב. אני יודע שהם התייחס לכלי התחבורה שלו כאל חלק מהמשפחה ולא כמו כמעט כל שליח מצוי, בחתיכת פח של בעל הבית שעוד מעט תשבוק חיים.


כל חברי המועדון הם אנשים אוהבים כאלו. הלוואי שכמו בצער בעלי חיים, היה חוק של צער בעלי וספה, שהיה מאפשר לנו לגאול כלים מסכנים כלו מידי הרוכבים שלהם. בינתיים, צריך רק לחכות שהשליחים יגמרו עם הווספות האלו ואז הם יגיעו לידיים שלנו, לשנים של פרישה.